ר"ן על נדרים נ״ט א:ז׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« ר"ן על נדרים נ״ט ע״א:ו׳ ר"ן על נדרים נ״ט ע״א:ח׳ »

1 תשובה מאהבה חלק א פתח ↗

ויתר הדברים עדיין אני על מעמדי כמאז כן עתה דוקא נדרים הויין דשיל"מ משום דמצוה לאיתשולי עלייהו כמבואר בנדרים דף נ"ט ע"א ועיין בר"ן שם אע"ג דאין ההיתר בא ממילא כיון שמצוה לאיתשולי כאיתשולי דמי בחנם השיג הש"ך סימן ק"ב סק"ח על המהרש"ל כמ"ש במכתב הקדום וכעת עיני היו משוטטות בספרים ומצאתי שכוונתי לכרו"פ שם אות ה' והנאני אבל שבועה מעולם לא היתה תחת סוג מצוה בשאלה אף בזמן הגמרא ועיין במרדכי פ"ג דשבועות בארוכה ובדקדוק נקטו רז"ל קונמות מצוה לאיתשולי עליהן ודקדקו נמי כל הנודר כאלו בונה במה כו' וכן הרמב"ם סוף הלכות נדרים בדקדוק נקט כל הנודר כאלו בונה במה ונדר מצוה להשאל על נדרו אבל סוף הלכות שבועות כתב וז"ל אעפ"י שמותר לשאול על השבועה כו' אעפ"כ ראוי להזהר בדבר הזה ואין נזקקין להתיר אלא מפני דבר מצוה כו' ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו כו' וכתב הראב"ד דוקא בשבועה ושנשבע להרע לעצמו אבל הנודר אפי' להרע עצמו מצוה להתירו שהרי אמרו הנודר כאלו בנה במה כו' וכתב הכ"מ ואפשר שגם זה דעת הרמב"ם כן שהרי בסוף נדרים כתב בפירוש ונדר מצוה להשאל על נדרו כמו שהבאיתי לשונו וכל דברי הרמב"ם המה עפ"י הדין עפ"י הגמרא כמבואר שם בכ"מ ולא עלה מעולם על לבם של הראשונים ששבועה מצוה לאיתשולי עלי' ודוד אמר נשבע להרע ולא ימיר אדרבה מצוה שלא לשאל עלי' ואיננה בכלל דשיל"מ דאין ההיתר בא ממילה ואינה דומה לנדרים ועיין היטיב במרדכי שם ובשו"ת בית יעקב לא עיין חתני ידיד נפשי יפה וז"ל שם ממ"ש לעיל יש ללמוד דמי שנשבע שלא לאכול מאכל פלוני ונתערב אותו דבר שנשבע עליו בדברים אחרים לא הוי דשיל"מ דאע"ג דכתב הרמ"א בסימן ק"ב מי שנדר מדבר אחד ונתערב אח"כ לדידי' מקרי דשיל"מ דהא אפשר לשאול על נדרו כו' עכ"ל היינו דוקא בנדר משום דאיכא מצוה לאתשולי עלי' אבל בשבועה דליכא מצוה כדאית' במרדכי פ"ג דשבועות לא מקרי דשיל"מ עכ"ל והן הן הדברים שאמרתי בהשקפה הראשונה כללו של דבר כ"ז שלא יראני אדם באחד מן הראשונים ששבועה מצוה בשאלה כמו נדר אני על מקומי ששבועה איננה דשיל"מ די לן בנדרים דהויין דשיל"מ משום דמצוה לאיתשולי וכאיתשול דמי ולא לוסיף עלי חומרות וזה נלענ"ד ברור כ"ז שלא אמצא סתירה ואם שגיתי אתי תלין משוגתי הכ"ד חותנו הדורש שלומו ושלום תורתו כל הימים. הק' אלעזר פלעקלס.

2 נדרים פתח ↗

אֶלָּא אֵימָא: בִּשְׁלָמָא קוּנָּמוֹת — מִצְוָה לְאִיתְּשׁוֹלֵי עֲלֵיהֶן, מִשּׁוּם דְּרַבִּי נָתָן. דְּאָמַר רַבִּי נָתָן: כׇּל הַנּוֹדֵר — כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה, וְהַמְקַיְּימוֹ — כְּאִילּוּ מַקְטִיר עָלֶיהָ. תְּרוּמָה מַאי מִצְוָה לְאִיתְּשׁוֹלֵי עֲלַהּ?

3 הכתב והקבלה פתח ↗

יעשה לכם. לרבותינו פסחים מ"ז לכם ולא לגבוה לכם ולא לנכרים. וכן עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה בי"ט ביצה כ"א ואפי' למלאות בו את התנור כדי שיהא הפת נאפה יפה אסור, ואף דקי"ל כרשב"א שממלאה אשה תנורה פת אעפ"י שאינה צריכה אלא לככר אחת מפני שהפת נאפה יפה, היינו דבכלהו של ישראל אין בו איסור דאוריית' דיוכל לאכול זה כמו זה דהוי כמו הואיל, או משום דמקלעי אורחים, וכיון דליכא אלא איסורא דרבנן, מהני לרשב"א האי טעמא דפת נאפה יפה להתיר אף לכתחלה, אבל איסור דאורייתא אין מתירין מטעמא דפת נאפה יפה. תוס' שם בביצה ד"ה עיסה, וע"ש בפני יהושע וכן מ"ש התוס' פסחים מ"ו ד"ה עד שתאפה דמותר לאפות חלה טמאה מטעם שהפת נאפה יפה, הוא מטעם דאית בי' הואיל ע"ש בפני יהושע פסחים ואין בו איסור דאורייתא. ונתיישב בזה קושית הגאון מוהרר"י בכרתי סי' ק"ח למה שתי לחמי עצרת אינם דוחין י"ט יאפו שתים ושלש פת לצורך י"ט ויאפו שתי לחם עמו, ופת נאפה ומותר משום י"ט ושתי לחם נאפות בזמנו, ובהלכות י"ט שלו פ"ג הוסיף קצת ביאור בקושיתו, דלשיטת הפוסקים דלא התיר רשב"א רק אפי' ולא הלישה, היו יכולים ללוש שתי הלחם קודם י"ט, כיון דבאות חמץ, ויאפום בי"ט עם שאר פת, ע"ש. ולדעת תוס' הנ"ל דאיסור דאורייתא אין מתירין מטעם שהפת נאפה יפה, כיון דגלי רחמנא לכם ולא לגבוה, ואסור מה"ת לאפות ב' הלחם בי"ט אין בו היתר מטעם שהפת נאפה יפה. אמנם יש מקום לקושיתו לדעת הירושלמי דמבואר בו דלא כדעת התוס', דבמתני' פ"א דחלה מ"ח, איתא עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה נאפת בי"ט, ומוקי לה בירושלמי כרשב"א מטעם שהפת נאפת יפה ע"ש בר"ש, אף שהוא איסור דאורייתא. והנה למתני' דמעילה פ"ב מ"ו שתי הלחם מועלין בהם משהוקדשו, ופרש"י משהוקדשו בפה, וכ"פ הרמב"ם פ"ב ממעילה ה"ח, א"כ אסור לאפותו עם פת אחר כדי ליפות הפת באפי', דהא מעל במה שנהנה ביפוי הפת. אמנם מסתבר דהנאת יופי אפי' דפת הוי שלא כדרך הנאה ואין בו מעילה, כרבא פסחים כ"ו דריב"ז ישב בצלו של היכל, מטעם דהיכל לתוכו עשוי והוי שלא כד"ה. והרב בשאגת ארי' סי' ע"ו העלה דאשם מעילות חייב אף שלא כדרך אכילה, ושפיר הוי יה"כ איסור כולל, ומיישב בזה קושית הגמ' שבועות כ"ד ב' דמשכחת לה חמש, יעו"ש שסיים דלא כדעת התוס' ד"ה שאני היכל. ולא הבינותי דהא קושית הגמ' התם הוא ארבא דאמר למאן דאית ליה איסור כולל וכו', ורבא בעצמו הוא דאמר בפסחים דשלא כדה"נ אין בו מעילה, ודברי התוס' אמורים על רבא, ורבא ע"כ סובר כאידך דקא מותיב פסחים כ"ה דפליג על אביי וסובר להכי קגמיר מנבלה מה נבלה דרך הנאתה אף בב"ח דרך הנאתה, ה"נ במעילה דילפי' חטא חטא מתרומה הו"ל כאילו כתיב אכילה בגופיה עיין במהרש"א על תוספות פסחים ודברי התוספות מוכרחים מדברי רבא עצמו עיין מ"ש בפ' ראה י"ב י"ז ע"ד השאגת אריה בזה. והרב בכו"פ יישב קושייתו הנ"ל כיון דשתי הלחם אינם קדושים קדושת הגוף כ"א קדושת בדק הבית עליהן, מדלא אפסלו בלינה כשנאפות מעי"ט, וכיון דלא הוו אלא קדושת דמים יש להם פדיון, ומטעם זה הוו דבר שיש לו מתירין, לכן אסור לאפות שתי הלחם עם פת אחר, שיאסרו שאר הפת בריחא, וכשיטת הפוסקים דבאיסורי' משהו ריחא מילתא היא, ואני העני תמה איך פשוט לי' למימר מדלא הוי רק קדושת דמים יש להם פדיון, הא קימ"ל מנחות ק"א טמאים נפדים טהורים אין נפדים, שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, ואע"ג דקדושת דמים נינהו אין נפדים, הואיל וטהורים הם עיי' תוי"ט ספי"א דמנחות, ואפי' לשמואל דאית ליה התם דקדושת דמים נפדים אפי' הם טהורים, עדיין יקשה היאך הוי שתי הלחם מטעם זה דבר שיש לו מתירין, דהא כבר כתב הר"ן נדרים נ"ט דהא דמחשבי' להקדש לדשיל"מ אע"ג דליכא מצוה לאתשולי, היינו בקדשי בה"ב דע"כ לפדיון קאי, ע"ש. א"כ שתי הלחם דמצרכינן להו לכבשי עצרת ע"כ לאו לפדיון הם עומדים ולא נקראו דבר שיל"מ. ובעיקר קושית הכרתי נ"ל שאין אופין ב' לחמי עצרת בי"ט עם שאר פת מטעם שהפת נאפה יפה, כי מבורר בזה שאינו כ"א ערמה לאפותם בי"ט ולעבור אדאוריי' ובפרט לדעת הרא"ה, שאין מותר לאפות שאינו ראוי בשביל הראוי רק כשמתכוון באמת להשביח הפת, אבל בלא"ה לא, עיי' מג"א סי' תק"ז סקי"ג כי לעולם הטפל ישמש לעיקר לא הפך, ושתי לחמי עצרת שהם חובת היום לכבשי עצרת ומצווים להביאם, והם מעכבים זא"ז, בלי ספק שהם מצד קיום מצותם יותר עיקריים וחשובים נגד שאר לחמים הנאפות לצורך י"ט שאינו רק למאכל הדיוט, איך נאמר שהעיקר והחשוב ישמש להטפל לייפותו באפיי', ובפרט כשתי לחמי עצרת נלושות מעי"ט, אם לא יאפום אז רק יניחם לי"ט, מי לא יודה שאין הכוונה בזה לאמת לייפות פת הדיוט, כ"א ערמה לאפותם בי"ט, וזה לא יתכן לעשות העיקר טפל והטפל לעיקר:

7 אלא קונמות מצוה לאתשולי עלייהו - וכיון שכן כאילו אתשיל עלייהו דמי:

8 כל הנודר כאילו בנה במה - פירשתיו בפ' ד' נדרים לעיל נדרים דף כב.:

9 תרומה מאי מצוה לאתשולי עלה איכא - הלכך כיון שאין ההיתר בא מעצמו וליכא מצוה למעבד הכי לא מיקרי דבר שיש לו מתירין והקדש דקא מני לעיל בדבר שיש לו מתירין בהקדש בדק הבית עסקינן דעל כרחין לפדייה קאי:

« ר"ן על נדרים נ״ט ע״א:ו׳ ר"ן על נדרים נ״ט ע״א:ח׳ »